כאשר לא כותבים צוואה: ידועה בציבור לא תקבל ירושה, אבל כן מזונות

ידועה בציבור של מנוח תבעה לקבל חלק מהירושה שהשאיר. בית המשפט דחה את התביעה, אבל אישר לה מזונות בסכום של 100 אלף שקל
 
 
בשנת 2003 הכירה אישה בת 59 אלמן בן 76, ועברה להתגורר איתו. היא סובלת ממחלת נפש והוכרה על-ידי בית המשפט כחסויה - כלומר היא פסולת דין ואינה כשירה מבחינה משפטית.

 

בשנת 2007, ערך האלמן צוואה בה חילק את עזבונו בין בניו ונכדיו. מיד לאחר מכן, חתמו האלמן והאישה על "הסכם אירוח וחיים משותפים" - לפיו הם לא ייחשבו כידועים בציבור, למרות שהם מתגוררים יחד. ההסכם אף כלל סעיף המונע מהשניים לתבוע זכויות מהעזבון של האחר, לרבות מזונות. 

במסגרת מימוש צוואת המנוח, שלחו יורשיו הודעת פינוי לאישה. היא מיהרה להגיש תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב, כדי שזה יכיר בה כידועה בציבור של המנוח - ויפסוק לה מחצית מהעזבון או לכל הפחות מזונות. 

האישה טענה כי היא והמנוח חיו בזוגיות, במסגרתה בילו יחדיו וחגגו אירועים משפחתיים. היא הדגישה כי ניהלו משק בית משותף "כמו זוג נשוי", והוסיפה כי קיימה עם המנוח יחסי אישות, לא חסכה ממנו חום ואהבה והיתה נאמנה לו. לטענתה, חתמה על הסכם האירוח מבלי שידעה את משמעותו - ובכל מקרה אין תוקף לחתימתה, מאחר שהיא פסולת דין. 

יורשי המנוח טענו מנגד שהאישה לא הייתה זוגתו אלא רק מטפלת, ושההסדר ביניהם היה נוח ובבסיסו ידידות בלבד. הם הוסיפו כי מגורי התובעת בדירתו היו למעשה אירוח, כפי שניתן ללמוד מההסכם ומהעובדה שהם ישנו בחדרים נפרדים.

ידועה בציבור לזכויות מסוימות

השופט נפתלי שילה הדגיש כי גרסה זו - לפיה התובעת הייתה מטפלת בלבד - אינה מסתדרת עם ההגיון. הוא התרשם במיוחד מדו"ח המוסד לביטוח לאומי שצורף לתביעה, ממנו עולה כי הכיר בתובעת כמי שהיתה ידועה בציבור של המנוח עד לפטירתו.

שופט קבע כי המוסד לביטוח לאומי הוא גוף אובייקטיבי שערך חקירה עצמאית, ואין לו שום אינטרס לפעול לטובת התובעת. לכן העניק לדו"ח את מלוא המשקל.

 

בהמשך פנה לבחון את ההסכם עליו חתמו התובעת והמנוח. בהסתמך על עדותו של עורך הדין שערך את ההסכם, השופט קבע כי התובעת הבינה היטב על מה היא חותמת, ומשכך אין ספק שהבינה והסכימה לכך שלא תוכר כידועה בציבור ולא תזכה למחצית מעזבון המנוח.

חוק הירושה גובר על ההסכם

עם זאת, השופט - שככל הנראה חס על האישה ולא רצה להותירה מחוסרת כל - קבע כי הסעיף בהסכם הקובע כי אין לאישה זכות למזונות חסר תוקף. הוא הסביר כי אפשר שבני זוג לא יוכרו כידועים בציבור לצורך זכויות מסוימות, אך יוכרו ככאלה לצורך זכויות אחרות.

 

לאחר שהדגיש כי יש להתחשב בכך שהיקף העזבון אינו גדול (כ-205 אלף שקל), ובהסכמת בנו של המנוח להעניק לתובעת 100 אלף שקל, השופט פסק כי סכום זה - אשר יאפשר לה לעמוד על רגליה - ישולם למזונותיה. 

 

מהפסיקה עולה גם כי האישה תיאלץ לעזוב את דירת המנוח. יורשיו חויבו לשלם לה הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 25 אלף שקל.

 

צוואות וירושות – העליון: "אי אפשר להעניק מתנה אחרי המוות"

עו"ד ליאור לב -  פורסם:  04.01.16 , 08:19 ב YNET
אישה אמידה הלכה לעולמה מבלי להשאיר צוואה. מכאן החל מאבק ירושה ארוך בין אחותה של המנוחה לבין האחיינים שלהן. מה קבע השופט הנדל?
 
 
סכסוך ירושה משפחתי, שעסק באישה אמידה שהלכה לעולמה מבלי להשאיר צוואה, עבר שלוש ערכאות שיפוטיות והסתיים לאחרונה בקביעה של בית המשפט העליון: לא ניתן להעניק מתנות לאחר המוות, ורצוי להסדיר נושאים כאלה בצוואה רשמית. 

מצד אחד של הסכסוך המשפחתי עמדה אחותה הערירית של המנוחה, ומנגד ניצבו ארבעת האחיינים שלה – ילדי אחיהן. המנוחה השאירה חשבון בנק ובו סכום גבוה, שאליו צירפה את אחותה כשותפה זמן קצר לפני מותה. האחות טענה שמדובר במתנה שהוענקה לה על ידי אחותה עוד בחייה, ומכאן שמחצית מהכספים בחשבון שייכים לה, והמחצית האחרת לעיזבון.

 

מנגד טענו האחיינים שיש לחלק את כל הכספים שבחשבון בין היורשים החוקיים. 

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה שמע את עדויות עובדי הבנק, וקבע שהמנוחה התכוונה להעניק לאחותה מתנה לאלתר עוד בחייה. בהתאם נקבע כי 75% מכספי החשבון שייכים לאחות. 

האחיינים ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה, שהפך את ההכרעה ופסק לטובתם. שופטי המחוזי קבעו כי המנוחה רצתה להעניק לאחותה מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה, אלא שמתנה כזו אינה תקפה מבחינה משפטית. לפיכך נקבע כי הכספים יחולקו לפי חוק הירושה, כך שהאחות זכתה רק ב-50% מהכספים בחשבון. 

האחות הגישה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון, ובה טענה שמעדויות עובדי הבנק ברור שהמנוחה התכוונה להעניק לה את הכספים כמתנה עוד בחייה. לדבריה, גם אם הדבר סותר את חוק הירושה, יש לקבל טענותיה מכוח עקרון הצדק, שכן בין כה וכה כוונת המנוחה ברורה, ועל כן אין לשלול ממנה את המתנה. 

"המוות גובר על המתנה"

אבל השופט ניל הנדל דחה את בקשת האחות וכתב: "נאמר זאת בצורה חדה – המוות גובר על המתנה. דהיינו, אדם רשאי להעניק מתנה במהלך חייו, אך אין הוא רשאי להתחייב במתן מתנה לאחר מותו. הרוצה להעניק רכוש לנהנה מסוים לאחר מותו, יתכבד לערוך צוואה בהתאם".

 

בכדי לפסוק לטובת האחות, הוסיף השופט הנדל, יש להוכיח שהמנוחה התכוונה חד-משמעית להעניק לה מתנה עוד כשהייתה בחיים. "הוכחה כזו אין", כתב והוסיף שעמדת המנוחה לא הייתה חד משמעית. בנוסף, העובדה שבחרה שלא לערוך צוואה מטה את הכף לטובת עמדת האחיינים. 

בנוגע לשותפות בחשבון הבנק הבהיר השופט הנדל שכשמדובר בחשבון שאליו צורף שותף – בניגוד לחשבון שמלכתחילה נפתח במשותף – יש להוכיח שני דברים על מנת שנראה בשותף המצטרף כ"מקבל מתנה" שבמקרה הזה לא הוכחו: כוונה להעניק מתנה, וכאמור, הוכחת העיתוי (לפני המוות). 

בסיכומו של דבר הסכים השופט הנדל עם הכרעת בית המשפט המחוזי ודחה את הבקשה. "על הרוצה להעניק כספים לאחר המוות לעשות זאת דרך צוואה", סיכם והזכיר שצוואה היא הערובה הטובה ביותר להבטיח את שרצונו של המוריש יכובד לאחר מותו. 

  • לקריאת ההחלטה המלאה – לחצו כאן
  • הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
  • עו"ד ליאור לב עוסק בדיני משפחה, ירושות וצוואות
  • הכותב לא ייצג בתיק