חיסיון מגילוי ראיות 

       לעיתים יש מצב שלא ניתן לחשוף את הראיה; היא אמנם קבילה אולם לא ניתן להגישה שכן היא ראיה חסויה (ראיה חסויה – ראיה שלא ניתן לחשוף אותה).
       המחוקק יצר מספר כללים שבאמצעותם הגדיר סוגים שונים של ראיות, המשותף להם הוא: שכולן חסויות. המשמעות היא שאם הוטל על ראיה חיסיון, לא ניתן להשתמש בה בביהמ"ש         כל עוד יש חיסיון שלא הוסר.

        החוק קיבץ מספר מקרים שבהם העניק פטור מחובה של צד למסור מידע. ראיה היא מסירת מידע שניתן לבסס עליה ממצאים אך, במקרה של ראיה חסויה, יש לצד מסוים פטור מלמסור
        את המידע הזה. הפטור יחול גם במסגרת חקירה, בביהמ"ש, בבי"ד  ו/או כל גוף או רשות שמוסמכת לגבות ראיות.

        הרשימה של הראיות החסויות היא לא סגורה אולם היא רשימה המדגימה את המהות והאינטרס שלא לחשוף את הראיות האלה. לדוגמא:
        מהי מטרת החסיונות – מחד-גיסא עומד חשיפת האמת בביהמ"ש  ומאידך, יש לנו את האינטרסים הציבוריים כגון: פרטיות, חופש העיסוק, ביטחון המדינה דהיינו, ישנם אינטרסים              ציבוריים שמצדיקים את ההימנעות מלהציג את הראיה ובנסיבות הספציפיות, להגביל את עשיית הצדק ואת גילוי האמת.

החיסיון קיים כאשר המחוקק או ביהמ"ש מגיעים למסקנה שלמרות החשיבות שבגילוי האמת, יש אינטרס חשוב ומהותי לשמור את הראיה בסוד.

מה ההבדל בין סודיות לחיסיון – סודיות הינה סייג לעקרון פומביות הדיון. המשמעות היא מניעה של חשיפת המידע לציבור הרחב אך לא מפני ביהמ"ש. מי שיהיה נוכח בביהמ"ש ייחשף לדיון פומבי אולם מידע זה לא ידלוף החוצה. בחיסיון הכלל הוא: שלא מעידים, היינו מונעים חשיפת מידע גם בפני הציבור אבל גם בפני בימ"ש.

התוצאה היא, שביהמ"ש לא יכול לקחת בחשבון את הראייה לצורך הכרעת הדין וזאת כיוון שהוא כלל לא מקבל את המידע הזה, לעומת עקרון הסודיות שלפיו השופט כן מקבל את המידע (אך לא הציבור).

מה ההבדל בין חסינות לחיסיון? חסינות היא פטור מנתינת הדין. למשל ח"כ – אין זה מן הנמנע שיש או אין עבירה, אולם לאדם הספציפי הזה יש פטור מפני עמידה לדין.

במקרה של חיסיון הנאשם ייתן את הדין אבל מסמך מסוים לא יבוא לידיעת ביהמ"ש.

ביישום עקרון הסודיות פוגעים פחות בעקרונות הצדק ועל כן הדרישה של המחוקקים היא להשתמש ככל הניתן בסודיות מאשר בחיסיון משום שהוא יותר דרסטי ופוגע יותר בתקינות ההליך מאשר סודיות.

חיסיון מוחלט לעומת חיסיון יחסי:
חיסיון מוחלט – לביהמ"ש אין שיקול דעת אם להשאיר את החיסיון או להסיר אותו. לא ניתן להגיש את הראייה בשום מקרה במקרה של חיסיון של  עו"ד לקוח וכהן דת. אלה חסיונות יחידים שהם מוחלטים וביהמ"ש לא יכול להסירם.

חיסיון יחסי –  לביהמ"ש יש שיקול דעת אם להסיר או להשאיר את החיסיון; אם החליט להסיר, הוא נחשף לראיה ואין חיסיון. במקרה של חיסיון יחסי החסיונות מוגדים בד"כ בחקיקה והשופט / ביהמ"ש הם שקובעים באילו נסיבות ניתן יהיה להסיר את החיסיון. כלומר, יש לנו תנאים מוגדרים מתי ניתן להסיר או לא להסיר את החיסיון.

מיהו בעל החיסיון? בעל החיסיון הוא מי שהחיסיון מכוון להגן על האינטרס שלו. למשל : הלקוח של העו"ד. ועל כן, רק הלקוח/בעל החיסיון הוא זה שיכול לוותר עליו כיוון שהאינטרס בהותרת החיסיון על כנו שלו, ואם ויתר, אזי הראיה לא חסויה.

נהנה על החיסיון – העו"ד הוא הנהנה כי לו יש פטור מלמסור פרטים, על אף שהאינטרס לא שלו, הוא נהנה מכך שהראיה חסויה. רק אם הלקוח ויתר על החיסיון , העו"ד יכול למסור את המסמך.

החסיונות מתחלקים לחוקיים ולחסיונות יצירי פסיקה:
חוק – נשיא המדינה, עוולות מסחריות פק' הראיות ועוד.
פסיקה – חיסיון לעיתונאי למקורות המידע שלו; עורך פטנטים; בנק-לקוח, ועוד.
החיסיון לא פוסל ראיה, זה לא אומר שהיא לא קבילה, אבל הוא מעניק פטור מהחובה למוסרה.
הגופים שלגביהם יחול החיסיון הם : בימ"ש ובי"ד אבל גם כל רשות או אדם המוסמכים לפעול עפ"י דין.
מהו המועד לטענת חיסיון –  לפני שמוסרים את הראייה, בשלבים הראשוניים ביותר.

חיסיון רופא מטופל (סעיף 49 לפקודת הראיות) – חיסיון רופא / מטופל הוא חלק מס' 49 הקובע חיסיון רפואי שמיועד לשמור על סודיות של פרטים שמתגלים לרופא עקב מתן שירות לחולה.
זאת נעשה על מנת שהחולה ימסור לרופא מידע מהימן, מדויק ונכון. החיסיון הזה נובע מהגישה שמאירה את הצורך לתת את הטיפול הטוב ביותר לחולה. חולה עלול שלא למסור לרופאיו מידע מהימן אם הוא לא בטוח שהדברים יישמרו תחת חיסיון. גישה זו נעוצה בטובת הציבור המעודדת פנייה לרופא מבלי שהמטופל יצטרך לחשוש מגילוי הדברים שממילא הוא מתכוון שיהיו אך ורק לאוזני הרופא.

כאשר מתקיימים התנאים המצטברים הבאים , יש חסינות :
1.    האדם שנזקק לשירות רפואי.
2.    הדבר הגיע לרופא תוך כדי תפקידו כרופא.
3.    מדובר במקרים שלפי טיבם נמסרים לרופא בד"כ מתוך נתינת אמון מלא שהוא ישמור אותם בסוד.
"טיב"  משמע:  מבחן אובייקטיבי שנקבע ע"י בימ"ש ולא מבחן סובייקטיבי שנקבע ע"י הרופא המסוים. זה גם לא מה שהרופא חשב, אם חולה מסוים נוהג לפרסם את מחלותיו, אין הדבר משנה כי מדובר על מבחן של הרופא מן היישוב.

מבחן אובייקטיבי זה, מאפשר לביהמ"ש קביעת מדיניות שיפוטית לגבי הדברים שיש לצפות שרופא ישמור בסוד. כאשר ביהמ"ש שוקל את הדברים הוא לוקח בחשבון מה מקובל בעולם הרפואי.

בג"צ 447/42 יסמחוביץ נ' ברוך – דן בעניינו של ד"ר יסמחוביץ שהתמחותו היא באימפוטנציה. רופא זה נחדש בעבירה של העלמת מס ובמסגרת החקירה נתפסו הכרטיסיות הרפואיות שלו הכוללות את השמות של מטופליו.

ד"ר יסמחוביץ' טען שהרישומים בכרטיסיות הינם בגדר סוד (חסויים) ובתפקידו כרופא הוא מופקד על שמירת סודיות בנושא רגיש זה. מטעם זה הוא כפר הרופא בזכות של פקיד השומה לקבלת גילוי מלא של החומרים.

לפי שלושת התנאים שפירטנו לעיל  אזי, מחד,  תיתכן בעיה רק עם התנאי השלישי, שהרי מדובר רק בשמו של המטופל ולא בתוכן בעייתו הרפואית.  האם יש לשמור את שם המטופל בסוד? מאידך, במקרה הנ"ל, הרופא הנ"ל מתמחה באימפוטנציה אשר, מטבע הדברים, הסובלים מביעה זו אינם מעוניינים להיחשף שכן כל אחד יודע מדוע מלכתחילה פונה מטופל לרופא המתמחה באימפוטנציה ועל כן יודעים בדיוק על מה מדובר, אזי נשאלת השאלה: האם יש בעיה עם זה?

ביהמ"ש קבע שבעוד ממצאי רופא ודרכי הטיפול שלו הם חסויים, העובדה שאדם פלוני ניזקק לשירותו  וכמה הוא ישלם לו, לא חסויה. הידיעה על שמו של החולה, מספר הביקורים והתשלומים היא לא ידיעה שתוכנה הוא סוד רפואי.

ניתן לסייג פס"ד זה –  מדובר על עבירת פשע ועל כן בנסיבות העניין, מוצדק לחשוף את שמות המטופלים. בנוסף, למרות הקביעות בפסה"ד הנ"ל, ביהמ"ש משאיר ב-"צריך עיון" את השאלה האם שם של מטופל הוא תחת חיסיון אם לאו ואומר שבמקרים מיוחדים גם הזהות של החולה עשויה להיות בגדר סוד חסוי.

חיסיון זה חל גם על כלל הצוות הרפואי כגון המזכירה, האחות, הצוות המקצועי וכו'.
רופא שלא שומר על חיסיון יכול להיות מועמד לדין עפ"י ס' 496 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
ביהמ"ש יכול להסיר חיסיון רפואי זה כאשר עשיית הצדק עדיפה. הבקשה להסרת חיסיון תתקיים בדלתיים סגורות ובנוסף, אם ביהמ"ש החליט בכל זאת לשמוע את העדות, ניתן לעשות זאת גם כן בדלתיים סגורות.

חיסיון בין פסיכולוג למטופל -מעוגן בסעיף 50 לפק' הראיות. ההבדל היחיד בין חובת חיסיון החלה על פסיכולוג לזו החלה על רופא הוא שהאחרון כפוף לחיסיון בניגוד לצוות שכפוף לחיסיון אצל רופא.

חיסיון עיתונאי – הינו חיסיון שהוא יציר הפסיקהץ ביהמ"ש הכיר בקיומו של חיסיון עיתונאי כאשר התיר לעד שהינו עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. עיקרון זה נפסק בב"ש 298/85, ציטרין נ' ביה"ד המשמעתי של לשכת עו"ד שם נקבע כי יש איסור מוחלט לפרסם עורכי דין. העיתונאי ציטרין פרסם כתבה בנושא משפטי וציין שמות – ואף פרסם תמונות – של שני עו"ד. עד לפסה"ד הנ"ל היה זה אסור. ההנחה של לשכת עו"ד הייתה: שעורכי-דין הנ"ל הם שמסרו לציטרין את התמונות ועל כן יש כאן טעם לפגם אתי. לשכת עוה"ד העמידה את שני עוה"ד לדין משמעתי כאשר במהלכו ציטרין היה צריך להתייצב ולמסור עדות. ציטרין טען שמידע זה חוסה תחת חיסיון.

ביה"ד המשמעתי הטיל קנס על העיתונאי ציטרין בהתאם לפקודת ביזיון בית משפט  בשל העובדה שהוא לא הסכים למסור אינפורמציה אותה הוא ראה כחסויה, אולם ציטרין לא וויתר וערער על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט העליון ובמסגרת הבקשה שלו, ביהמ"ש העליון בחן את זכותו של עיתונאי לחיסיון על מקורותיו.

כבוד השופט שמגר, בהתבסס על זכות הציבור לדעת, על חופש הביטוי, ועל חופש העיתונות, קבע שיש להסיק קיומו של חיסיון עיתונאי מקור. הוא הדגיש שהחיסיון יחסי, וכפוף לדעת ביהמ"ש.

המבחן של ביהמ"ש להפעלת שיקול דעת: האם הדבר חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי, נושא מהותי = פשע או עוון. ובמקרה הנ"ל הוא לא הסיר אותו.

עקרונית, המקור הוא הנהנה אולם במקרה זה, הדבר לא כל כך ברור ו לכן , השאלה 'מי הוא הנהנה' נשארה לצורכי עיון.

חיסיון עו"ד לקוח
לכל החסיונות שעליהם דובר עד כה, כולל הנוכחי, יש מכנה משותף :
1. מדובר בשירות שמבוסס על יחסי אמון שמתקיימים בין נותן השירות למקבל השירות.
2. סודיות – תנאי הכרחי לקיום השירות זה.
3. זהו שירות שאנו כחברה תופסים כחיוני.

שלושת המאפיינים הללו מצדיקים חיסיון בכל אחד מהמקרים של בעלי מקצוע. לעומת אינטרס זה , יש את המניע של גילוי האמת שנסוג מפני ההצדקה הזאת.

חיסיון לקוח אומר שיש פטור לעו"ד מלומר דברים שמסר לו הלקוח. סוגיית החיסיון בין עו"ד לקוח מעוגנת בסעיף 48 לפקודת הראיות ובסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

סעיף 48 לפקודת הראיות– "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עו"ד לבין לקוחו לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני, אין עו"ד חייב למסרם כראייה אלא אם וויתר הלקוח על החיסיון…."

ניתן לומר כי עו"ד לא חייב למסור כראיה בבימ"ש או לכל גוף אחר שמוסמך לגבות ראיות, דברים או מסמכים שהוחלפו בינו לבין הלקוח או לאדם אחר מטעמו של הלקוח כאשר לדברים אלה קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עו"ד ללקוח, אלא אם וויתר הלקוח על חיסיון. עניין זה נכון גם לעובד של עורך-הדין לגבי דברים ומסמכים שהגיעו אליו במסגרת עבודתו זו.

הואיל וסעיף 48 הנ"ל לפקודה אינו דן בסנקציה שתושת על עו"ד המפר את חובת החיסיון, נחקק, סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

סעיף 90 לחוק הלשכה – הופך את הפרת החיסיון בין העו"ד ללקוח לעבירה שהיא משמעתית (ולא פלילית במקרה בו הפרת החיסיון מתבצעת ע"י רופא). עו"ד שחושף דברים חסויים חשוף לתביעה אזרחית.

"דברים או מסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עו"ד ויש להם קשר ענייני… לא יגלה אותם עו"ד … מלבד אם…".
בחינת ההבדלים בין תוכן סעיפים אלו מעלה כי בסעיף 90 לחוק הלשכה, בניגוד לסעיף 48 לפקודת הראיות, יש איסור מפורש על פגיעה בחיסיון ("לא יגלה" לעומת "לא חייב למסור"). על כן , יש כאן לכאורה סתירה בין שתי ההוראות הללו, עפ"י סעיף 48 הדבר נתון לשיקולו של עו"ד , לעומת זאת בסעיף 90 לחוק לשכת עו"ד אומרים: לא רשאי לגלות.

איך מיישבים את הסתירה?
שתי ההוראות הללו הן ספציפיות אבל סעיף 90 לחוק לשכת עוה"ד מתייחס רק להיבט האתי/המשמעתי של החיסיון בעוד שפקודת הראיות מתייחסת להיבט הראייתי.

סעיף 90 קובע שמדובר בהוראה קוגנטית שמשמעותה: עוה"ד חייב לדאוג לחיסיון, גם אם מבחינה ראייתית זה רשות, ומתוך כך, עו"ד לא מורשה להעביר דברים או מסמכים שנמסרו לו מהלקוח.

סעיפים 19 ו- 20 לכללי לשכת עו"ד (אתיקה מקצועית) דנים בחובת הסודיות החלה על עוה"ד בנוסף לחובת החיסיון הכלולה בסעיף 90 לחוק הלשכה שלא מאפשר להעביר את המידע הלאה.

מהו הרציונל לקיום חיסיון זה:
1. חיסיון עו"ד-לקוח מבטיח ללקוח התייעצות גלויה וחופשית עם עו"ד ומאפשר לבעלי דין הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי להיוועץ עם עוה"ד שלהם באופן חופשי, מבלי לחשוש שמא דבריהם ישמשו כנגדם בעתיד.
2.חשיבותו של חיסיון עו"ד-לקוח הינו הבסיס ליחסי אמון בין עו"ד ללקוח.
3. החיסיון מונע מהלקוח את הדילמה שהוא עומד בה: האם לספר את האמת אם לאו.

התכולה הפרסונאלית של החיסיון הזה (על מי הוא חל – מי לא יכול לספר)
1. עו"ד – גם לאחר שהסתיימו היחסים בין עו"ד ללקוח, עדיין מחויב עוה"ד לשמור על החיסיון.
2. כל מי שעובד עם עו"ד – מתמחים, פקידים, מתוקף תפקידם ,ומי מהם שנחשף לחומרים, גם אם אינם עובדים שם יותר.
3 . אם יש עו"ד שהעביר את התיק למומחה (חוקר פרטי/ מיסים) החיסיון יחול גם עליו דהיינו, כל מי שעו"ד נזקק לשירותיו לצורך ביצוע תפקידו.
4. אם אדם הפנה את הנאשם / חשוד לעו"ד שיטפל בו, לעו"ד יש חיסיון לגבי מה שאמר לו החשוד וגם לגבי מה שאמר לו השלוח של החשוד. למשל : אם קרוב משפחה של עצור מצלצל לעו"ד ומספר לו פרטים על המקרה, החיסיון הוא גם כלפי החשוד שבמעצר וגם כלפי מי שהחשוד שלח  אל העו"ד.
5. אם הלקוח נפטר, אין זה אומר שהוא ויתר על החיסיון אולם המשפחה שלו יכולה לוותר בשמו.
לעיתים המידע שמועבר בין עוה"ד ללקוח שלו חסוי מפני היורשים. אם עוה"ד החליט שתוכן מסמך מסוים או פרטים למיניהם שנמסרו לו לא צריכים להיוודע ליורשים, הוא צריך לטעון לחיסיון ולהעמיד את הסוגיה להכרעת ביהמ"ש.

מה קורה בחקירה במשטרה כשעו"ד נחקר?
כשעו"ד נחקר במשטרה לצורך השגת מידע על לקוחו, עליו לטעון לחיסיון ולהפנות את המשטרה לבימ"ש לצורך קבלת החלטה בעניין. במקרה כזה, לעו"ד אסור ליידע את לקוחו שהמשטרה ביקשה לקבל לגביו מידע, כיוון שאם יעשה זאת, עוה"ד יעבור עבירה של שיבוש הליכי משפט או חקירה (ע' בחוק העונשין).

מה קורה כשהלקוח נחקר במשטרה?
כשהלקוח נחקר במשטרה הוא צריך לתת עדות מלאה, בכפוף לכל חיסיון אחר שעומד לזכותו כגון, למשל חיסיון מפני הפללה עצמית. אם הלקוח ביצע עבירת שוד וסיפר עליה לעו"ד, העו"ד ייחקר ויטען לחיסיון שכן מדובר בחיסיון של לקוחו ובמקרה זה גם בימ"ש לא יכול להסיר את החיסיון כי החיסיון מוחלט.

אך  מה לגבי הלקוח עצמו? הוא הרי אינו נהנה מחיסיון עו"ד-לקוח ולכן, הלקוח שנחקר במשטרה חייב למסור עדות שכן אין לו חיסיון אולם הוא כן נהנה מחיסיון מסוג אחר כגון הזכות להימנע מהפללה עצמית ולכן, במקרה זה, הלקוח ישמור על זכות השתיקה.

אם כן, עו"ד הוא הנהנה מהחיסיון, ובעל החיסיון הוא הלקוח. אם הלקוח וויתר על החיסיון, ודורשים מעו"ד למסור אינפורמציה, הוא חייב למסור את האינפורמציה הזו.

כמו כן, לעניין יחסי עו"ד לקוח, התקשורת החסויה הזו חלה בין הלקוח לעו"ד רק כאשר הוא משמש כעו"ד; אין די שהדברים נמסרים למישהו שהוא במקרה עו"ד (ע"א 44/61 רובינשטיין נ' מפעלי טקסטיל נצרת) .

חיסיון עו"ד לקוח
מסמכים והדברים שנמסרו ע"י הלקוח :
החיסיון חל על דברים ו מסמכים שנמסרו ע"י הלקוח, לעו"ד, לצורך ההתייעצות או כחלק מקבלת השירות.

חלק מהשירות –  העניין מעוגן בסעיף 20-22 לחוק לשכת עו"ד, השאלה היא מה לא נכלל בשירות המקצועי :
1.    שירות מקצועי מתייחס רק לעבירות שכבר בוצעו, היינו, כשלקוח מספר לעו"ד על כוונה לבצע עבירה עתידית,  אין לזה קשר מקצועי לשירות שהעו"ד נותן ללקוח.
אם עו"ד נותן  ייעוץ מקצועי לפני ביצוע העבירה הוא שותף.

בעל"ל 17/86 – פלונית נ' לשכת עו"ד – שם עו"ד ייצגה לקוח בעסקת מכר מקרקעין. הלקוח פנה לעו"ד אחר והעו"ד האחר הגיע להסכם פשרה בין המוכר לקונה. ללא ידיעתה של עורכת הדין. היא נתנה לו ייצוג משפטי והוא חייב לה שכ"ט. הוא סירב לשלם.

היא הגישה נגדו תביעה אזרחית לתשלום שכ"ט, לבימ"ש, ושם גילתה שהלקוח אמר לה שהסכם הפשרה הזה נעשה למראית עין בלבד כדי להתחמק מתשלום מס.

על מעשים אלה היא  הועמדה לדין משמעתי, שם נפסק, בביהמ"ש המשמעתי המחוזי, שעורכת הדין הפרה את חובת החיסיון, וזאת על מנת לזכות בשכ"ט. היא לא היססה להעמיד את הלקוח שלה בפני חקירות ועל כן היא לא שמרה כראוי על חיסיון עו"ד לקוח.

עוה"ד ערערה לביהמ"ש העליון על פסה"ד של בית הדין המשמעתי, ושם נפסק כי אותה עו"ד לא הפרה את חובת החיסיון, היא אכן גילתה את מזימת הלקוח שלה, אולם הסכם הפשרה הנ"ל לא נערך על דעתה והיא לא נתנה ללקוח שלה ייעוץ משפטי בגינו. על כן, ניתן לומר, שיש כאן חילופי דברים בין עו"ד לבין מי שהיה לקוח בעבר אבל, כאן מדובר על עניינים שעוה"ד לא נתבקשה לתת לגביהם שירות מקצועי.
על פס"ד זה הועברו ביקורות רבות.

פס"ד ע"פ 670/80 אבוחצרה – עו"ד העיד כעד במשפט פלילי ביחס מזימה של הלקוח שלו לבדות ראיות ולהגיש מסמך מזויף לתיק ביהמ"ש. במקרה זה, הלקוח שידל עו"ד להכניס מסמך בדוי לתיק בית המשפט והואשם בשיבוש מהלכי משפט. בעדות שלו טען עוה"ד לחיסיון עו"ד-לקוח.

במקרה הזה נקבע כי לא חלה חובת חיסיון. מדובר בעבירה שהיא עתידית כיוון שהלקוח ביקש מעוה"ד להעביר את המסמך בעתיד (תכנון עתידי). לא מדובר בשירות משפטי שכבר ניתן בעבר (ולכן חוסה תחת חיסיון).

המסקנה מן האמור היא שלא ניתן להשתמש במשרד עו"ד כעיר מקלט ולא ניתן להחביא במשרד עו"ד ראיות מפלילות. לא רק שאין חיסיון במקרים כאלה אלא שלעתים על עוה"ד חלה חובה אקטיבית לדווח על עבירה שמרשו מתעתד לבצע.

סעיף 262 לחוק העונשין מעגן את החובה למנוע את עשייתו או השלמתו של פשע.
כאשר חלות הנסיבות לפי הסעיף הזה, הוא גובר על חובת החיסיון ועל כן, אם לקוח אמר לעו"ד שהוא הולך לבצע שוד, חובה על העו"ד לדווח למשטרה ולא, עוה"ד עלול להיות מואשם על פי סעיף זה.

לסיכום, אימרות ומסמכים חוסים תחת חיסיון ובלבד שהם מהווים חלק ענייני מהשירות המקצועי ואין להם זיקה לעבירה עתידית.
מתי חיסיון עו"ד לקוח לא יחול :
1.    אין חיסיון על זהות הלקוח ועל עצם הפנייה לעו"ד.
2.    אם צד ג' פנה לעו"ד כדי שייצג את הלקוח, אין חיסיון לגבי עצם הפנייה עצמה.
3.    אם חומר חסוי (של הלקוח) מגיע לידיים זרות, בהסכמת הלקוח, הלקוח עשוי להיות מוחזק כמי שוויתור על החיסיון אולם אם לא, ישנן שתי אפשרויות: אנו שואלים האם הפעולה של הצד השלישי, שקיבל את החומר, לצורך השגת האינפורמציה הייתה חוקית או בלתי חוקית?
א. אם צד שלישי פעל באופן לא חוקי (פרץ) אזי הראיה לא קבילה – החיסיון לא תקף וזאת למרות שהמידע עבר לפורץ.
ב. אם האינפורמציה הגיעה לצד ג' כאשר הצד השלישי לא עשה פעילות בלתי חוקית – ההלכה היא שהחיסיון מוסר, ואם הגיע לצד ג' באופן חוקי, למשל, נייר נפל מהחלון ואנחנו מרימים והוא מכיל מידע מסווג, כלומר: הגיע אליו באופן חוקי אז החיסיון מוסר.
(יש חסיונות שניתן להסיר וניתן לעתור עליה אולם חיסיון עו"ד-לקוח לא יחול במקרה זה).
4.    חומר שמוכן במסגרת יחסי עו"ד לקוח – אם  נתבקש לצורך הליך אחר- אין חיסיון במידה ובמשפט הראשון הוא הוזכר בביהמ"ש (הן במשפט פלילי והן משפט אזרחי) .

לדוגמא, כאשר ישנם שני הליכים שמתקיימים במקביל או שלא במקביל, ואפילו אם הלקוח מיוצג בהם ע"י עו"ד אחרים, ובהליך אחד פורסם מסמך שרלוונטי גם להליך האחר, אין על המסמך הזה חיסיון .

בכל הקשור להתדיינות בין העו"ד לבין הלקוח, האם חל חיסיון?
אם לקוח תובע עו"ד בעילה של רשלנות מקצועית, עוה"ד חייב להתגונן וזאת ע"פ מידע שהיה לו בזמן שהעניק את השירות המשפטי ולכן, עצם הגשת תביעה מצד הלקוח כנגד עוה"ד בעילה של רשלנות משמעה וויתור מלא על החיסיון ואולם זאת, בכפוף לרלוונטיות של המידע.
לדוגמה – הגיעה לעו"ד לקוחה שמספרת כי ביצעה שוד ובנוסף, היא גם משקרת, מסתירה דברים, מעלימה מידע, וכו'. עוה"ד שנתבע על ידה מתגונן בטענה שהייצוג שלו אינו רשלני.

האם עצם העובדה שהלקוחה מסרה לעוה"ד שביצעה שוד הוא רלוונטי? ניתן לחשוב שלא אך הדבר החשוב הוא: שבדבריה היו סתירות.
אם יש הליכי פירוק נגד חברה – עו"ד של חברה במקרה של פירוק, חייב להעביר למפרק כל אינפורמציה רלוונטית לגבי הנכסי החברה, על מידע זה אין חיסיון.

במקרה של עו"ד המייצג פושט רגל (אדם פרטי)- עו"ד מחויב למסור כל מסמך רשמי (חוזים, צוואות, שעבודים) ובנוסף, כל מידע שיש לו על מיקום הנכסים של פושט הרגל.
על מקרים אלה לא יחול חיסיון.

במקרה של עו"ד הרוצה להתגונן בהליך משמעתי והוא נאלץ לחשוף דברים שהיו לגבי הלקוח שלו –  האם חל עליו חיסיון עו"ד לקוח? כעיקרון לא אמור להיות שונה ממצב של עו"ד לקוח . אולם יש תנאי נוסף, לא יחול החיסיון אם רלוונטי ונחוץ להגנה של עו"ד.
הסכם שכ"ט, האם יש עליו חיסיון?  אם אין פרטים על הייעוץ עצמו אלא רק על התשלום, לא חלה על הסכם שכה"ט חובת חיסיון. בנוסף, גם על מסמך ניהול חשבונות שערך עו"ד אינו נהנה מחיסיון.

חיסיון מסמכים משפטיים
 להלן שני סוגי  מסמכים :
1.    מסמך שהוכן לקראת משפט,
2.    מסמכים שנקראים: "מבלי לפגוע בזכויות".
באופן עקרוני כללי סד"א (סדר דין אזרחי) מאפשרים לקיים גילוי מסמכים הדדי לגבי שני סוגי המסמכים הנ"ל אך התנאי לכך הוא שיש רלוונטיות של המסמכים לגבי ההתדיינות המשפטית, שאם לא כן, אין חובת גילוי. נשאלת שאלת  הגבולות, מתי מסמך הוא רלוונטי ומתי לא, כאשר, בנוסף לכך, לא צריך לגלות מסמכים חסויים.

מתי מסמך הוא חסוי מכוח מסמכים חסויים :
1.    מסמך שהוכן לקראת משפט –  המסמכים נהנים מהחיסיון ואין צורך לגלות אותם. הטעם לכך נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה שנתונה לצד מחלוקת להכין את קווי העמדה שלו במשפט ללא הפרעה, וזאת כדי שקו הטיעון שלו לא ייחשף בפני היריב ואז תקופח זכותו של בעל דין להתגונן כראוי.  לחיסיון זה יש קשר הדוק וזיקה תכליתית לחיסיון של עו"ד לקוח, אולם אין זהות בהכרח, החיסיון על חומר הכנה למשפט הוא רחב ומקיף יותר.

מהו חומר הכנה למשפט- אם עו"ד מייצג מוכר בעסקת מכר , לדוגמה: מכר מגרש בנתניה.

במידה והקונה לא שילם כסף, המוכר יכול לתבוע בביהמ"ש, ואז יפנה אל עו"ד.

במסגרת הייצוג יתבקש הלקוח להמציא מסמכים מסוימים כגון חוזה מכר, זיכרון דברים, חלופת מכתבים בין הצדדים. יש להכין סיכום פגישה, בסעיף 1 לחוזה מכר יש בעייתיות כי בו זמנית יש לכתוב את תוכן השיחה, ולסכם את קו הטיעון של המקרה הנדון , מה קורה לגבי מסמך זה?.
במסמכים משפטיים אנחנו דורשים שני תנאים מצטברים על מנת שיחול החיסיון :
2.   קיים צפי לניהול משפט (פירוט) – העו"ד  יכין את החומר למשפט שאמור להתרחש.
אם הלקוח מעביר לעו"ד את כל החומר הנדרש, הרי שהמסמך עדיין לא מוכן למשפט,
ויש צורך לערוך את כל החומרים מחדש , לקראת הייצוג בבית-המשפט.
כאשר מסמך מוכן למשפט,  יש עליו חיסיון, כיוון שהוא צופה פני משפט.
לסיכום –  כל מסמך שהוכן כדי לבסס טיעון משפטי בביהמ"ש אין צורך לגלותו. חשוב להבין שהכלל הזה חל גם לגבי מסמכים שהוכנו לאו דווקא ע"י עוה"ד אלא ע"י צד ג', לבקשת עו"ד או הלקוח וזה גם אם צפוי הליך משפטי קיים או חוות דעת מיסים.

מכאן ניתן ללמוד שמסמך שאדם הכין כחלק משגרת עיסוקו, כחלק מתפקידו, אינו נופל בגדר חיסיון, אלא אם כן מדובר בעו"ד (שאז השגרה היא ייצוג משפטי).

ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עופר גלעד – אדם איים להתאבד ואושפז בכפייה, במהלך האשפוז הוא קפץ מהחלון ומת. ביה"ח מינה וועדת חקירה פנימית לבדוק מה קרה שם והוגשה תביעת נזיקין נגד ביה"ח.

אחת הטענות הייתה האם להציג את דו"ח החקירה הפנימי או לא, האם הוא חסוי? ביהמ"ש קבע שבשביל שמסמך יהיה חסוי בעילה של מסמך שהוכן לקראת משפט, צריכים להתקיים שני תנאים :
א. הליך משפטי קיים או צפוי,
ב. הכנת המסמך היא לצורך ההליך; נדרש שזו תהיה המטרה הדומיננטית.
במקרה הזה גם אם מדובר על דו"ח צופה בית משפט, המטרה המרכזית שלו היא הפקת לקחים.

יש לזכור שגם על מסמכים שנערכו לשם בוררות / גישור יש חיסיון.
1.    קיימת זיקה ישירה בין המסמך שנערך לבין המשפט הצפוי; אם המסמך שהוכן הוא למטרה עניינית אחרת שלא קשורה למשפט הצפוי, אין חיסיון.

2.    מסמך "מבלי לפגוע בזכויות" – יהיה חסוי אם הוכן במסגרת מו"מ לפשרה. במידה והמו"מ  נכשל, לא ניתן יהיה לעשות בו שימוש במשפט. למשל: אם יש עסקת טיעון מה נדרש הלקוח להודות בעבירה בתמורה להקלה בעונש והלקוח מסכים אבל לבסוף מתחרט לא חותם, אזי לא ניתן להגיד שהוא הסכים להסרת החסינות.

חיסיון לטובת המדינה:
חיסיון זה מעוגן בסעיפים 44 ו 46 לפק' הראיות/ כאשר מדובר על חיסיון לטובת המדינה, מדובר על :
1. הגנה על בטחון המדינה/
2.יחסי חוץ של המדינה.

התנאים לתחולת החיסיון :
רה"מ או שר הביטחון חיוו דעתם ע"י תעודה החתומה בידיהם שמסירת הראייה או המסמך עלולים לפגוע בביטחון המדינה; במקרה של יחסי חוץ, רה"מ או שר החוץ נתנו את דעתם בתעודה החתומה על ידם, שמסירת הראייה, עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה.

למי יש סמכות להעניק את התעודה: מדובר על חוות דעת של שר הביטחון / רה"מ / שר החוץ שראייה מסוימת חסויה וזאת בשל בטחון המדינה או יחסי החוץ שלה. לגורמים שלעיל יש הסמכות להטיל את החיסיון .

השר הרלוונטי יכול לחתום על תעודת חיסיון, רק כאשר הוא משוכנע בכנות,  שקיים סיכון רציני וממשי בגילוי הראיה, שעלול לפגוע בביטחון המדינה או יחסי החוץ שלה ובתי המשפט לא מסתפקים בחשד בעלמא.

היוזמה להוצאת החיסיון – אין מניעה שכל אדם יוכל לפנות לגוף ולבקש תעודת חיסיון. בפועל, המדינה היא זו שיוזמת את התעודה.
ויתור על החיסיון –  מי שרשאי לוותר על החיסיון הוא – רה"מ, שר הביטחון ושר החוץ.

גם ביהמ"ש מוסמך להחליט על גילוי ראיה מסוימת.
סטאטוס החיסיון : החיסיון הזה הוא יחסי, ביהמ"ש יפעיל נוסחת איזון שאומרת שבנסיבות מסוימות, ביהמ"ש מוסמך לגלות את הראייה, על אף העובדה שהיא חסויה.

הליך הסרת החיסיון :  ראשית, מגישים עתירה לבג"צ לגילוי הראיה החסויה, והוא יחליט האם להשאיר את החיסיון אם לאו.
בעל דין, רשאי לעתור לביהמ"ש העליון בבקשה לגילוי ראיה. עתירה זו תידון בפני דן יחיד. את הבקשה יש להגיש בכתב לרשם ביהמ"ש העליון אשר יקבע מועד לשמיעת הבקשה. הדיון בעתירה בביהמ"ש העליון, יהיה בדלתיים סגורות. בשעה שבעל דין מבקש גילוי ראיה, רשאי ביהמ"ש להקפיא את ההליכים, על מנת לאפשר הגשת בקשה לביהמ"ש העליון לגילוי ראיה, והאחרון יכול לקבוע מועד למשפט מתחדש או עד להחלטה בעתירה.

בקשה שכזו תהיה בע"פ לבית משפט .
אם יש אשמה בריגול / בגידה/ סיוע לאויב בעת מלחמה, במקרים כאלה, כאשר יש ראיה שהמדינה מציגה כחסויה והנאשם רוצה לגלות אותה, או אז יפנה הנאשם לשופט ויאמר שהוא מעוניין לפנות לעליון על מנת שיסיר את החיסיון ובינתיים ייפסקו ההליכים.

שופט ביהמ"ש העליון רשאי להסיר את החיסיון והוא ישקול :
1.    שהראייה או תוכנה יובא לידיעת השופט – אחרת,  איך יכול לפסוק בבקשה?.
2.    השופט יכול לבקש הסברים ולקבל מהיועמ"ש או נציג מטעמו או כל נציג של משרד ממשלתי שנוגע בדבר והוא יכול לעשות זאת גם בהיעדר בעלי דין, היינו הוא יכול לקבל את הבקשה, ליזום פגישה עם היועמ"ש לקבל הסברים ולהכריע.
3.    השופט יכול לקבל הסברים נוספים גם מהנאשם – למה הוא רוצה להסיר את החיסיון, למה זה קשור לקו ההגנה שלו ואיך זה יעזור לו. פנייה שכזו צריכה להיות בדלתיים סגורות וללא הפרקליטות (כדי שלא יתגלה קו ההגנה).

התנאים לקבלת העתירה : הצורך לגלות את הראייה, לשם עשיית צדק, עדיף על פני לא לגלותה.
א. כשחומר החקירה שלגביו יש חיסיון הוא חיוני (הכוונה היא שבלעדי הגילוי תימנע מהסנגוריה דרך הגנה סבירה שהייתה צריכה להיות בפנייה) לצורך הגנה על הנאשם, אזי  ביהמ"ש יבדוק את נחיצותה של הראייה למדינה. על ביהמ"ש לשאול את עצמו האם החיסיון הזה באמת מגן על אינטרס חשוב של יחסי חוץ או ביטחון – ושל מי – או שמא הוא לא מגן על אינטרס כזה.

ב. אם  משיבים בחיוב על השלב הזה, כאשר ביהמ"ש מוצא שהחיסיון מוצדק, הוא צריך לשקול  האם האינטרס לגילוי הראייה לשם עשיית צדק, עדיף על אינטרס החיסיון.

נקודת המוצא היא שמדובר על שני ערכים שנפגשים , ויש לאזן ביניהם, כשביהמ"ש יסיר את החיסיון רק אם המניע לעשיית צדק גובר על האינטרס המוגן שבבסיס החיסיון.

סדר פעולות : (סיכום ביניים)
1.    ביהמ"ש שואל האם גילוי הראייה יפגע באינטרס חשוב.
אם התשובה שלילית – יסירו את החיסיון מבלי לבדוק אם הדבר נחוץ לעשיית צדק (מתחם הסבירות)
אם התשובה חיובית – גילוי הראייה יפגע באינטרס חשוב, אזי יש לבדוק הלאה.
2.    האם הראייה חיונית להגנת הנאשם, איך הנאשם יכול להשתמש בראייה לטובתו. כל ראייה שיש לה פוטנציאל לשמש אותו כאשר היא טובה להגנתו, תיחשב כראיה חיונית.
איך ראייה זו עשויה לעזור לקו הגנתו של הנאשם?
אם המענה של ביהמ"ש שהראייה אכן נדרשת לקו הגנתו של הנאשם –
ההלכה אומרת :
החיסיון יוסר! ללא תלות בחשיבות האינטרס שעמד מאחורי ההטלה שלו!

אם התשובה שלילית היינו, הראייה  לא נדרשת לקו הגנתו של הנאשם, עולה שאלה נוספת: האם הראיה כלל רלוונטית להגנת הנאשם. ראיה רלוונטית היא ראיה שקשורה לסיפור המקרה אולם היא לא יכולה בהכרח לעזור לנאשם.

מה מעמד החיסיון אם מדובר בראיה שהיא רלוונטית אבל לא חיונית?
במקרה זה קיימת נוסחת איזון בין מידת חשיבותה של הראייה להגנת הנאשם, לבין חשיבות האינטרס שמוגן בחיסיון או, עד כמה האינטרס חשוב אל מול טובת הציבור ובטחונו.

אפשר לומר שככל שהראייה תהיה חשובה יותר לנאשם כך צריך אינטרס חזק יותר למדינה כדי לא לחשוף אותה.
אם הראייה איננה רלוונטית אזי לא מסירים את החיסיון.

עולה השאלה, איך בוחנים את מידת החשיבות של הראייה להגנה :
1.    השופט בעליון יעיין בראייה החסויה.
2.    השופט בעליון יכול לבקש לעיין ביתר הראיות בתיק.
3.    השופט בעליון יכול לברר מה המחלוקת שבין הצדדים.

תעודות חיסיון מוצאים במספר שכיח של מקרים על מנת לשמור על המקור:

החזקת סמים ,  אחזקת סמים , גידול סמים , מכירת סמים , חברות באירגון פשע , ריגול לטובת מדינה אחרת. 

וקיימות דוגמאות רבות נוספות.